נאום גרמני

תקציר הספר

אחרי המלחמה והעתיד (נהר ספרים, 2024), טקסט מכונן שבו הפך תומאס מאן ממגן הפטריוטיות הגרמנית למגן ההומניזם האוניברסלי. הטקסטים העל־זמניים שבחרנו לכלול בספר זה מבהירים את הרקע החברתי־פוליטי – ואת ההתפתחות ההדרגתית שהביאו את הסופר הענק הזה להתנגד למשטר הרודני, הלאומני, הגזעני, הנפשע והרצחני שהחריב את ארצו האהובה ואיים על העולם כולו.

"מכתב אל דֵקן הפקולטה לפילוסופיה"

"אל מר תומאס מאן, סופר. לבקשת רקטור אוניברסיטת בון, הריני להודיעך כי בעקבות שלילת אזרחותך רואה עצמה הפקולטה לפילוסופיה מחויבת למחוק את שמך מרשימת הדוקטורים לשם כבוד…" כך נפתח המכתב שקיבל תומאס מאן – שכבר שהה בגלות – מדקן הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת בון ב־19 בדצמבר 1936.

תגובתו של הסופר, המובאת כאן במלואה, הפכה לאות ולמופת של התנגדות ויש המשווים אותה ל"אני מאשים" של אמיל זולה.

את הספר פותח נאום גרמני: קריאה אל התבונה, דברים נבואיים שנשא ב-1930 חתן פרס נובל החרד לגורלה של ארצו, שלוש שנים לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון.

כללנו בספר גם את הנאום הרדיופוני הראשון ששידר מאן מלונדון בקולו שלו, אחד מ־58 נאומים שכותרתם הייתה מאזינים גרמנים! ושיועדו להזים את שקרי המשטר, לפקוח את עיניהם של המאזינים הגרמנים ולשרטט להם תמונת מצב אמיתית על הנעשה בארצם הנתונה לשלטון דיקטטורי גזעני ורצחני.

תודת נהר ספרים נתונה לשרה אוסצקי־לזר על הסיוע בעריכה ולגדעון סלע על הסיוע בתרגום.

התמונה בחזית הכריכה: תומאס מאן (1929), קרדיט: אתר פרס נובל

מתוך הספר

כארבע שנים אני חי בגלות, ותהיה זו לשון נקייה מדי לכנותה "גלות מרצון"; שכן אילו נשארתי בגרמניה, או אילו שבתי אליה, קרוב לוודאי שלא הייתי חי היום. בארבע השנים הללו לא חדל להטריד אותי ולו לרגע אותו משגה מוזר של הגורל שהעמיד אותי במצב הזה. מעולם לא הייתי מעלה על דעתי – אי אפשר היה לנבא זאת בעריסתי – שאבלה את שנותיי המאוחרות כמהגר, מופקע מרכושו, מחוץ לחוק, מחויב למחאה פוליטית שאין ממנה מנוס.

מראשית חיי הרוחניים חשתי את עצמי שרוי בהרמוניה עמוקה עם מזגה של אומתי, ובן בית במסורותיה האינטלקטואליות. אני מתאים לאין ערוך יותר לייצג את המסורות הללו מאשר להיות לקדוש מעונה למענן; כשיר הרבה יותר להוסיף מעט שמחה לעולם מאשר לטפח בו סכסוך ושנאה. 

משהו נורא היה מוכרח להתרחש כדי שחיי ייטו לתפנית כה בלתי טבעית. ניסיתי לבחון את אותו עוול עצמו, ככל שכוחותיי הדלים אפשרו לי, ובכך הבאתי על עצמי את הגורל שעליי ללמוד עתה להשלים עם טבעו, הזר לי כל כך.

אכן, עוררתי את חמתם של העריצים הללו בכך שנשארתי הרחק מהם ובכך שנתתי ביטוי לסלידתי מהם, הבלתי ניתנת לריסון. 

אך לא רק בארבע השנים האחרונות עשיתי כן. חשתי כך זמן רב קודם לכן, ונאלצתי לבטא זאת משום שראיתי לפני רבים מבני ארצי – שכיום הם שותפיי לייאוש – מי ומה עתידים לצמוח מכל זה. 

אבל כאשר גרמניה נפלה בפועל לידי אותם אנשים סברתי שעליי לשתוק. האמנתי כי בקורבן שהקרבתי קניתי לי את הזכות לשתיקה; כי שתיקה זו תאפשר לי לשמֵר דבר מה היקר לליבי – הקשר עם קהלי בתוך גרמניה. ספריי, אמרתי לעצמי, נכתבו בשביל הגרמנים, למענם בראש ובראשונה; העולם החיצון ואהדתו היו לי תמיד בבחינת מקרה משמח. ספרים אלה שלי הם פרי קשר הדדי מפרה בין אומה למחבר, והם תלויים בתנאים שאני עצמי סייעתי ליצור בגרמניה. קשרים כאלה עדינים ויקרים עד מאוד; אין זה מן הראוי שייקרעו בגסות בשל פוליטיקה. ואף אם היו בבית כאלה חסרי סבלנות, אשר מתוך אילוץ פירשו לרעה את שתיקתו של אדם חופשי, עדיין יכולתי לקוות שרובם הגדול של הגרמנים יבינו את הסתייגותי, ואולי אף יודו לי עליה.

אלו היו הנחותיי. הן לא יכלו להתקיים. לא הייתי יכול לחיות או לעבוד – הייתי נחנק – אלמלא עלה בידי מדי פעם, כביכול, לטהר את ליבי ולתת מפעם לפעם פורקן חופשי לסלידתי התהומית ממה שהתרחש במולדת: המילים הנתעבות והמעשים הנתעבים עוד יותר. בצדק או שלא בצדק נקשר שמי אחת ולתמיד, בעיני העולם, בדמותה של גרמניה שהעולם אהב וכיבד. באוזניי הלם האתגר המטריד שלפיו עליי, ולא על אחר, להפריך בלשון ברורה את הזיוף המכוער שדמות זו של גרמניה הייתה נתונה לו עתה. 

האתגר הזה קטע שוב ושוב את מהלכם החופשי של חזיונות היצירה, שהייתי נענה להם בשמחה כה רבה. קשה היה לאדם לעמוד בפני הפיתוי, אדם שכוחו היה תמיד בכושר התבטאות, בשחרור עצמו באמצעות הלשון. לאדם שהניסיון היה בעבורו מאז ומעולם אחד עם המילה המטהרת והמשמרת.

גדול הוא סודה של המילה, והאחריות כלפיה וכלפי טוהרה היא אחריות סמלית ורוחנית. אין לה רק משמעות אמנותית, אלא גם משמעות מוסרית כללית; היא עצמה ביטוי של אחריות, אחריות אנושית פשוטה, וגם אחריות כלפי עמך שלך – החובה לשמור על טוהר דמותו בעיני האנושות. 

במילה כרוכה אחדותה של האנושות, שלמותה של הבעיה האנושית, שאינה מתירה עוד לאיש – כיום פחות מאי פעם – להפריד בין הרוחני והאמנותי ובין הפוליטי והחברתי, ולהסתגר במגדל השן של "התרבות" גרידא. שלמות אמיתית זו שקולה כנגד האנושות עצמה, וכל אדם, יהא אשר יהא, פוגע באנושות פגיעה פלילית ממש כאשר הוא מבקש לצמצם את חיי האדם לתחום אחד בלבד, "להכליל" או "למצות" רק מִקטע אחד מהם; ובכך כוונתי לפוליטיקה, כוונתי למדינה.

האם סופר גרמני שהתחנך על אחריות זו של המילה, גרמני שאהבת המולדת שלו, אולי בתמימות, מתבטאת באמונה במשמעותו המוסרית האין־סופית של כל מה שמתרחש בגרמניה – האם עליו לשתוק, להחריש לגמרי לנוכח הרוע שאין לכפר עליו הנעשה מדי יום בארצו בגופם, בנפשם וברוחם של בני אדם, בצדק ובאמת, באדם ובאנושות? והאם עליו לשתוק לנוכח הסכנה האיומה הנשקפת ליבשת כולה מצד המשטר המכלה את נשמתו שלו, משטר הלוקה בבורות תהומית כלפי השעה שהכתה היום בעולם? 

לא יכולתי לשתוק. 

וכך, בניגוד לכוונותיי, באו אותן התבטאויות, אותן מחוות בלתי נמנעות, מסבכות בהכרח, שהוליכו עתה לאותה פרשה אבסורדית ומצערת של נידוי לאומי. עצם הידיעה מיהם האנשים הללו, שבמקרה נפל לידיהם הכוח העלוב לשלול ממני את זכותי המוּלדת כגרמני, די בה כדי להעמיד את המעשה כולו באורו האבסורדי. 

הנה כי כן, אני הוא שאמור הייתי לבזות את הרייך, את גרמניה, בכך שהודיתי כי אני מתנגד להם! לחוצפתם המדהימה אין גבול: הם מבלבלים בינם ובין גרמניה עצמה. והרי ייתכן מאוד שהרגע שבו יהיה חשוב מאין כמותו לעם הגרמני שלא לבלבל ביניהם אינו רחוק עוד.